<h1>צרור הכסף הארוך, דרך ד' שער ה'</h1>
<h2>דף לז.</h2>
וכתב הר"ם פכ"ד דקנין, המוכר ושייר האילנות הרי [זה] יש לו חצי קרקע כולה, שאילו לא שייר הקרקע היה אומר לו הלוקח עקור אילנך ולך. וכתב הראב"ד ז"ל לא ידעתי מאין לו.
<h2>דף סא.</h2>
תנן בב"ב המוכר את הבית לא מכר את היציע, ואע"פ שהיא פתוחה לתוכו. ולא את החדר שלפנים הימנו, ולא את הגג אע"פ שיש לו מעקה גבוה י"ט. ומפרשי בגמרא המוכר את הבית לא מכר את היציע, ופירש רבינו שמואל ז"ל בנין נמוך אצל הבית מצדו או מאחוריו. ור"ם כתב, היציע שסביבות הבית אע"פ שפתוחה לתוכו. ופירשו המפרשים שהיציע הוא בתוך חללו של בית. ואמר מר זוטרא והוא דהוי ד"א, אבל אי לא הוי ד"א לא חשיב ומזדבנא. ולא את החדר שלפנים ממנו, ואע"פ שמצר לו מצרים החיצונים. וחדר אע"פ שאין ד"א על ד"א אינו מכור. והביא רבינו הרשב"א ז"ל ראיה לזה, מדאמר לה מר זוטרא דבעי ד"א גבי יציע, ואם (איתמר) [תאמר] דגם החדר בעי ד"א, לינטר ולימא והוא דהוי חדר ויציע ד"א. להוציא מהמפרשים שכתבו בחדר דאינו מכור, דוקא בדאית ליה ד"א. ואינו, דאפילו כשאין לו ד"א אינו מכור.
<h2>דף סא:</h2>
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה המוכר בית בבירה גדולה אע"פ שמצר [מצרים] החיצונים, מצרים הרחיב לו. ואמרינן דאי קרו לבית בית ולבירה בירה פשיטא דבית זבין ליה בירה לא זבין ליה. ואי דקרו לבירה נמי בית [פשיטא ד]הכל מכר. ואסיקנא דרובא קרו לבית בית ולבירה בירה, ומיעוט קרו לבירה נמי בית, מהו דתימא כוליה זבין קמ"ל מדהוה ליה למכתב "ולא שיירית בזביני אילין קדמי כלום" ולא כתב, ש"מ שיורי שייר. וכתבו הגאונים ז"ל דהיינו לישנא דלא שיירית בזביני, דאינו מועיל אלא בכעין זה, שהמיעוט קוראין לבירה נמי בית דהוא (לי)מצר לו מצרים החיצונים, ועוד דכתב לו ולא שיירית, [לכן] אף הבירה בכלל המכירה, שהרי נתגלה שהמוכר הזה קורא אותן כך. אבל אי כו"ע קורין לבית בית ולבירה בירה, אע"פ שמצר לו המצרים החיצונים וכתב לו ולא שיירית לא קנה, דמצרים הרחיב לו. וכתב רבינו ז"ל דדינם יפה. ובכל אלו הענינים אין אומרים הדמים מודיעים, דקיימא לן כרבנן [להלן ע"ז ע"ב] דאמרי אין הדמים מודיעים.
ההוא דא"ל לחבריה ארעא דבי חייא [מזבנינא לך], אתו לקמיה דרב אשי, א"ל, חדא ארעא אמר לך, ארעתא לא אמר לך. ואי א"ל ארעתא מיעוט ארעתא שתים ואי א"ל כל ארעתא אפילו תרתי ותלת לבד מפרדסי ובוסתני. ואי א"ל נכסאי אפילו פרדסי ובוסתני. ואי א"ל כל נכסאי אפילו בתי ועבדי. ור"ם כתב, וכל המטלטלין הידועים לו ואפילו תפלין שבראש בכלל. ובפרק כ"ו דקנין [כ"כ]. ורבינו שמואל ז"ל כתב הכא, דאין מטלטלין בכלל נכסים. וי"א דהתם נכסאי והכא נכסי. וי"מ דהתם מתנה ובעין יפה הוא נותן, והכא מכר.
<h2>דף סב.</h2>
מצר לו [מצר] אחד ארוך ומצר אחד קצר, כגון זה (ציור 1)\raster(85-,85-)="Z545;" השלשה ארוכים והרביעי קצר, אמר רב דלא קנה מן הדרומי אלא כנגד הצפוני הקצר כזה (ציור 2)\raster(85-,85-)="Z546;" ורב כהנא ורב אסי סברי דקנה כנגד ראש תור כזה (ציור 3) \raster(85-,85-)="Z547;"ושתיק רב. וכתב רבינו חננאל דהלכה כרב כהנא ורב אסי, דמדאישתיק שתיקה כהודאה היא, דתלמידים חבירים היו, דלגמריה הוו צריכי לסבריה לא הוו צריכי. ולא [דמיא ל]שתיקה דרבה לאביי שלא היה חושש להשיבו. ויש מי שפסק כרב, שאע"פ שלא מצא תשובה לא הודה להם, דרב אגמריה סמך, וכדאמרינן ומודה רב היכא דאיכא מצר ראובן וכו', משמע דבאידך לא הודה. והנהו תלמידים הוו, דלגמריה מיהו צריכי, ובמקום רבם לית הלכתא כותייהו. ורי"ף ז"ל לא פסק כחד מינייהו. והרמב"ן ז"ל כתב כי מצא בנוסחא ראשונה המוגהת בכתב רי"ף והלכתא כרב כהנא ורב אסי. ונראה שחזר בו וכתבה סתם משום דהלכה כרב לגבייהו, ועוד דהוי ספיקא דממונא והמוציא מחבירו עליו הראיה. והיכא דאיכא מצר ראובן ושמעון מצד אחד, ומצר לוי ויהודה מצד אחד, מדהוה ליה למכתב מצר ראובן כנגד לוי ודשמעון כנגד יהודה, ולא כתב, ש"מ כנגד ראש תור קאמר ליה. היה מצר ראובן מזרח ומערב כמבוי המפולש, ומצר שמעון בצפון ודרום, צריך שיכתוב לו מצר ראובן משתי רוחות ומצר שמעון משתי רוחות.
<h2>דף סב:</h2>
מצר לו מצר ראשון ומצר שני ומצר שלישי, ומצר רביעי לא מצר לו קנה השדה כולה. אבל המצר הרביעי [לא קנה]. ואם היה מובלע בתוך המצרים ואין עליו רכב של דקלים ואין בו תשעה קבין קנה אף מצר רביעי לכולי עלמא, דאין בו דבר המונע. [לא] היה מובלע ויש עליו רכב של דקלים, או אין בו רכב דקלים ויש בו תשעה קבין לא קנה ג"כ לכולהו לישני דרבא. היה מובלע ויש עליו רכב של דקלים, או שיש בו תשעה קבין, דללישנא קמא דרבא (אינו) קונה, וללישנא בתרא [לא] קנה [או] שלא היה מובלע ואין עליו דקלים ואין בו תשעה קבין דללישנא בתרא [לא] קנה וללישנא קמא (לא) קנה, בזה אמרו בגמרא שודא דדיני, [פירוש] כפי מה שיראו הדיינים ולאיזה שדעתן נוטה יעשו. ודוקא גבי שדה אמרינן אי איכא תשעה קבין או ריכבא דדקלי (ו) משום דלא חשיב בשדה הפחות מזה. אבל עיקר הדבר אם היה חשוב בפני עצמו קאמר, ולאו דוקא תשעה קבין. ושמעינן דבגנה אי הניח חצי קב, דבר חשוב הוא ולא בעי טפי. וכן בכל דבר ודבר לפי מה שהוא (המדכר) [הדבר] הנמכר.
<h2>דף סג.</h2>
ואמר רבה פלגא דאית לי בארעא פלגא. אבל פלגא בארעא דאית לי רבעא. וגרסינן התם, פשיטא יחלוק פלוני בנכסי פלגא. והאומר תנו חלק לפלוני בנכסאי מסקינן דהוי רבעא. והילכך בכל מילי, בין בשדה בין בשאר נכסים, האומר יחלוק נוטל מחצה, וכשאמר תנו חלק לפלוני הוא הרביע. האומר תנו חלק לפלוני בבור הוא הרביע. והדברים שנאמרו בגמרא לחבית ולקדרה ולטפיח לא גמרינן מינייהו.
<h2>דף סג:</h2>
והתם [ע"א] גרסינן אמר ריש לקיש המוכר בית לחבירו וא"ל ע"מ שדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו. ופירש רבינו שמואל ז"ל דיוטא היא גג שיש לו מעקה גבוה י"ט, דאמרינן במשנה דאינו נמכר. [ע"ב] ואמר רב זביד פשיטא דאינו מכור, ולמאי הלכתא אמרינן דלא מכרו. ואמרינן שאם רצה להוציא המוכר זיזין מדיוטא העליונה על אויר החצר שמכר עם הבית מוציא. וכתב ז"ל, ודוקא הוא, אבל בנו אין לו רשות להוציא עד שיפרש "לי ולבני". דהכי אמרינן התם גבי מעשר. והטעם דכל דבר שמתרבה מתוך ייתור הלשון די אם יספיק למוכר עצמו. ורב פפא אמר דלא אהני לזה תנאו אלא שאם נפלה הדיוטא שחוזר ובונה אותה. וכתב הוא ז"ל, וממה ששנינו פרק הבית והעליה של שנים שנפלו [קי"ז ע"א] לזה בית ולזה עליה, שהבית משועבד לעליה, שאם נפלה חוזר ובונה אותה, ולא עוד אלא שמכריח לבעל הבית לבנות ביתו כדי שיבנה הוא עלייתו. וכל זה בלי תנאי, הא אוקמה ז"ל ההיא באחין או בשותפין שחלקו, דמסתמא על מנת כן חלקו דכמו שיש לזה בית תהיה לזה עלייה לעולם, סתמן כפירושן, אי נמי בלוקח ומוכר וכשהתנו בפירוש. ולא נראה זה הפירוש. ולמאי דקאמר דלא שייר רק לו ולא לבניו אינו, דשיור הוצאת זיזין וכל זמן שתפול תבנה כבר זכה בו הוא, ובכל זכותו בניו קמים תחתיו. וכן דעת הרמב"ן ז"ל. וגבי מעשר שלא זכה לבניו, [הטעם] שאינו דבר קצוב, ולימי חייו דוקא. ובשם רבינו יצחק הזקן ז"ל כתבו דלוקח עלייה לעולם הבית משועבד לו, ואם נפלה חוזר ובונה אותה. והאי דאמרינן הכא דדוקא כי אמר על מנת שדיוטא העליונה [שלו הוא] דהוי שיור דאי נפל הדר בני אבל כי לא אמר לא בני, היינו משום דדיוטא לא חשיבא כעלייה ואינה ראיה לדירה, ולפיכך אין הבית משועבד לה. וקשה לזה דבספרים יש, "שאם רצה לבנות עלייה על גביו בונה", דמשמע כי דיוטא היינו עלייה. ורבינו תם ז"ל פירש, דיוטא היא שורת הכותל העליונה כשיש בה בנין באויר. ואמרינן למאי הלכתא, שאם הדיוטא בנויה פשיטא ואם אין שם בנין מאי אהני. ובא רב זביד לומר שמועיל שאם רצה המוכר להוציא זיזין מחצירו שהיא אחורי הבית ולהוציאן על הכותל העליון מוציא, ואע"ג שהוא מכביד על הבית. דכיון ששיירה בפירוש, לכך שיירה. ופסק רי"ף כרב זביד נמי דאמר שאם רצה להוציא זיזין מוציא. וכתב ר"ם פרק כ"ד דקנין, ע"מ שתהיה העליה שלי ה"ז שלו ואם רצה להוציא זיזין מוציא ואם נפלה חוזר ובונה כמו שהיה מקודם. וכתב עליו הראב"ד ז"ל שאף בנין חדש בונה.
אמר רב דימי מנהרדעא האי מאן דזבין ליה ביתא לחבריה אע"ג דכתב ליה עומקא ורומא צריך למכתב ליה מארעית תהומא [עד רום רקיעא], למקני בור ודות ומחילות. פירוש המוכר בית ולא כתב עומקא ורומא (ו)לא מכר לו תחתית הקרקע שהוא תחת הבית ולא האויר שעל גבי הבית. אבל כשכתב לו עומקא ורומא קנאו. ומיהו הבנינים אשר הם על אויר הבית לא קנאם. וכשכתב לו מארעית תהומא עד רום רקיעא קנה הכל. ובלשון מארעית תהומא קנה הבור והדות, ובלשון רום רקיעא קנה המחילות שבין המעזיבות למעלה. וכן פירש הרמב"ם ז"ל כי המחילות הן למעלה מן הגג. והיכא שכתב לו עומקא ורומא (מלבד) [בלבד], לא קנה בור ודות ולא גג שיש בו מעקה גבוה עשרה [טפחים], עד דכתב ליה נמי מארעית תהומא ועד רום רקיעא למקני בור ודות ומחילות וגג. ומדלא קאמר "וגג" משמע דבלאו רום רקיעא קני הגג, דיש לומר דמחילות דקאמר היינו הגג, כמו שפירש ר"ם ז"ל כי המחילות הם למעלה. ולאפוקי מרבינו שמואל ז"ל שכתב דכל היכא דכתב מארעית תהומא קנה בור ודות ומחילות וגג אע"ג דלא כתב רום רקיעא. ואינו. וקיימא לן כרב דימי דעומקא ורומא שהוא עובי הארץ ורומא שהוא אויר שעל הבית דבמסתמא לא קני עד דכתב ליה עומקא ורומא ומארעית תהומא ועד רום רקיעא למקני בור ודות וגג גבוה עשרה טפחים, אם כן אלו הלשונות כולן הן צריכין. וכתב רבינו הרשב"א ז"ל כי גרסת הגאונים למקני בור ודות ומחילות אי כתב ליה מארעית תהומא ועד רום רקיעא קני ואי לא לא קני, דמשמעות הלשון משמע כן, ולא משום יתור הלשון. וכתב ז"ל דלפי גרסתם לעולם בעינן למקני בור ודות ומחילות, מארעית תהומא ועד רום רקיעא. והיכא דלא כתב עומקא ורומא אלא מארעית תהומא ועד רום [רקיעא] אהני לכל, דהואיל ולהני חשיבי מהני כל שכן דמהני למאי דלא חשיבי. והמוכר את הבית ולא כתב לו עומקא ורומא ולא מארעית תהומא אע"פ שאין עליו גג גבוה עשרה, אם בא להגביה ולבנות על אויר הבית או לחפור תחת הקרקע אינו רשאי, דרום ועומק משוייר הוא. ואם מכר חצר לא קנה לוקח אלא עד ראשי כותלי החצר. וכ"כ ר"י בן מיגש מן הקרקע עד ראש הכותלים. ואם יש עליו תקרה קנה גם הגג שאין [עליו] מעקה גבוה עשרה ע"כ. ואע"ג דהמוכר חצר מכר בתים ובורות שיחין ומערות, הני שאני, משום דחצר כולל כל הבנינים אשר שם כמו הבירה. אבל המוכר חצר או בירה לא קנה עומקא ורומא עד שיכתוב. והמוכר חורבה כתב רבינו ז"ל כיון שסתם חורבות עשויות ליבנות יש לו באויר כדי סתם רומו של בית שהוא כדנקיט איסורייתא דמחוזא ועייל ונפיק והדר, כדאמרינן פרק השותפין [ז' ע"א]. והמוכר שדה וכרם כתב רבינו ז"ל דמסתמא קני רומא, דלכך עשויין. שאינן עשויין לבנות על גביהן. אבל בעומקא לא, עד דכתיב ליה עומקא, דהא אינן עשויין לכך, וכדתנן [להלן ס"ח ע"ב] המוכר את השדה לא מכר את האבנים שאינם לצרכו ולא את הקנים שבכרם. ובזמן שאמר לו "היא וכל מה שבתוכה" הרי כולן מכורין. ובין כך ובין כך לא מכר לא את הבור ולא את הגת. ואם כתב לו עומקא ורומא קנה עומק ורום, שאם בא להגביה [ולבנות] באויר או להעמיק ולחפור מגביה ומעמיק. וכן היא (בתוספות) [בתוספתא] [פ"ג ה"א]. והיכא שלא כתב עומקא ורומא, ובא המוכר לבנות עלייה באויר ע"ג דיומדין בונה. וכן אם בא לחפור מבחוץ ולהשפיל תחת קרקע הבית עושה, ובלבד שלא יזיק בחפירה לבעל הבית. אבל ר"י בן מיגש כתב שאינו יכול לחפור תחת הקרקע, כדי שלא יזיק. ואם כן מה מועיל למוכר שיור עומקא, אהני שאם חפר הלוקח בורות שיחין ומערות הרי הן של מוכר.
<h2>דף סד.</h2>
המוכר את הבית לא מכר הבור והדות אע"פ שכתב לו עומקא ורומא, עד שיכתוב לו "מארעית תהומא", כדכתבינן לעיל. והואיל והמוכר לא מכר הבור והדות ושאר הבית מכור, כשירצה המוכר ליכנס לבור ולדות להשתמש בהן יפרח באויר או יקנה לו דרך מן הלוקח. דהלכה כר"ע דאמר צריך המוכר ליקח לו דרך, דמוכר בעין יפה מוכר. דשמואל ורב נחמן פסקו כרבי עקיבא והלכה כשמואל בדיני וכן כרב נחמן. אבל אם אמר המוכר "אני מוכר לך בית זה חוץ מאלו" א"צ לקנות לו דרך. והיכא שמכר המוכר הבור והדות ושייר לו הבית לפניו, הקונה א"צ ליקח לו דרך. דהכי ס"ל לר"ע. וטעמא משום דמוכר בעין יפה מוכר ומסתמא לא מכר לו הבור והדות כדי שיפרח באויר.
<h2>דף סה.</h2>
(ו)איתמר שני בתים זה לפנים מזה, שניהם במכר או שניהם במתנה, כגון שנתן האחד לראובן והשני לשמעון, אין להם דרך זה על זה, דבעין יפה מכר או נתן. וכל שכן היכא שנתן החיצון לאחד והפנימי [מכר] לאחר, שאין לו דרך לפנימי על גבי החיצון, דבעין יפה נתן. והיכא שנתן הפנימי לאחד ומכר החיצון, מאי, ואסיקנא דיש לפנימי דרך, שכל הנותן בעין יפה הוא נותן יותר מן המוכר.
תנן, המוכר את הבית מכר את הדלת אבל לא את המפתח מכר את המכתשת קבועה אבל לא את המטלטלת. מכר את האיצטרובל, אבל לא את הקלת, [ולא] מכר את התנור וכירים. ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין. ובברייתא מוסיף, מכר את הדלת ואת הנגר ואת המנעול. והכי קיימא לן כסתם מתניתין, אע"פ שיש בברייתא דברים אחרים שחולקין אמתניתין. ור"ם ז"ל כתבו פכ"ה דקנין, וכתב ומכר את מלבנות המחוברים בטיט, ולא את מלבנות החלונות אע"פ שהן מחוברין בטיט. דבשיטה אינו אומר אלא במחוברין בסיכי מפני שהם לנוי.
<h2>דף סז.</h2>
ותנן המוכר את החצר מכר את הבורות שיחין ומערות. ואע"ג דגבי בית אינו מכור, הטעם מפני כי הבית אינו עשוי לכביסה ולא להשקאת בהמות אלא לדירה, ולפיכך זה תשמישו לחוד וזה תשמישו לחוד. אבל חצר עשוי לכביסה וכן משקין שם הבהמות. ונמצא החצר והבור תשמיש אחד ולפיכך נמכרין עמו. ותנן בברייתא המוכר את החצר מכר את הבתים החיצונים והבתים הפנימים, ובתי החיל[סאות] והחנויות הפתוחות לתוכה. ושאינן פתוחין לתוכה אין נמכרין עמה. והפתוחות לכאן ולכאן, אם רוב תשמישן לתוכה נמכר עמה, ואם אין רוב תשמישן לתוכה אין נמכרות עמה. ובין כך ובין כך לא מכר לא את המרחץ ולא את בית הבד שבתוכה.
<h2>דף סז:</h2>
המוכר בית הבד מכר את האבן הגדולה הבנויה בארץ שטוחנין עליה הזיתים ואת שסומכין בעת טחינת הזיתים ואת יקבים ואת הכלים שנותנין בהן הזיתים. ולא מכר את הריחים העליונה. ובזמן שאמר היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין. ובין כך ובין כך לא מכר את הכובשין שנקראים (עבדים) [עבירים] ולא את הגלגל ולא את השקין ולא המרצופין.
המוכר את המרחץ מכר את בית הנסרים שיושבין עליהן כשהן ערומים, ואת בית היקמים שנוטלין בהן את המים, ואת הספסלין שיושבין בהן (החצר) [בחצר] המרחץ כשהן לבושין, ואת בית (הבילאות) [הוילאות] שמסתפגין בהן. אבל לא מכר את הנסרין עצמן ולא היקמים עצמן ולא את הספסלין עצמן ולא את הוילאות עצמן. ובזמן שאמר הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין. ובין כך ובין כך לא מכר את הבריכות המספקות לו מים בין בימות החמה בין בימות הגשמים, ולא את בית העצים. ואם אמר לו [מרחץ] וכל תשמישיו אני מוכר לך הרי כולן מכורין אע"פ שהן חוצה לו.
<h2>דף סח.</h2>
גרסינן התם, ההוא דא"ל לחבריה בית הבד וכל תשמישיו אני מוכר לך, הוו ליה הנהו חנואתא אבראי דשכיחי בהו שומשמי וכותשין שם. ואסיקנא דאי א"ל בית הבד וכל תשמישיו ואילין מצרנהא, קני הכל. ואי לא, לא קני אלא מה שבתוכו, והחנויות אינן בכלל. אבל כשמצר המצרים שלהן קנה הכל.
<h2>דף סח:</h2>
ותנן המוכר את השדה מכר את האבנים שהן לצורכה הסדורות לגדר, ואת האבנים שמניחין על העומרים, ואת הקנים החלקים המונחים תחת הגפנים כדי להעמיד את הכרם, מפני שהן לצורכה, ומכר את התבואה המחוברת לקרקע אע"פ שהגיעה להקצר, ומכר את מחיצת הקנים שהיא פחותה מבית רובע אע"פ שהקנים עבים וחזקים, ומכר את השומירה העשויה בטיט ואע"פ שאינה קבועה, ומכר את החרוב שאינו מורכב ואת בתולת השקמה, אע"פ שהן עבים, ומכר את הדקלים. אבל לא מכר את האבנים שאינם סמוכות לגדר, ולא את האבנים שאינן מונחות ע"ג העומרין אע"פ שהן מוכנות, ולא את הקנים שבכרם [ש]אינן (ש)מונחות תחת הגפנים אע"פ שהן משופין וחלקים ומוכנים לכך, ולא את התבואה העקורה מן הקרקע אע"פ שהיא צריכה לשדה. ובזמן שאמר היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין. ובין כך ובין כך לא מכר את מחיצת הקנים שהוא בית רובע, ולא את השומירה שאינה עשויה בטיט, ולא את החרוב המורכב, ולא את סדן השקמה. [ס"ט ע"א] וא"ר חייא [בר אבא] א"ר יוחנן אפילו ערוגה קטנה של בשמים ויש לה שם בפני עצמה אינה נמכרת עמה, כגון דקרו לי' בי ורדי דפלניא.
<h2>דף סט:</h2>
גרסינן בפרק הבית, מכאן למצרים מן התורה. וכתבו דלאו למימרא שיעכבו המצרים בקניית שדה וכרם, שאילו אמר שדה משדותי מכורה לך לא מכר לו מצרים קנה. וכ"כ הגאון רבינו האיי בספר המקח. ותדע לך דאמרינן במנחות [ק"ח ע"ב], בית בבתי אני מוכר לך ונפל אחד מהם מראהו נפול. אלמא אין המצרים מעכבין. שלא כדעת הראב"ד ז"ל שפירש שאם לא מצר לו מצרים יכול הוא לומר לא מכרתי אלא תשעה קבין.
וגרסינן בפרק המוכר את הבית, אמר רב יהודה האי מאן דזבין ארעא לחבריה צריך למיכתב לי' קני לך דקלין ותאלין וציצין. ואע"ג דכי לא כתיב ליה הכי קני כל אלו, אפילו הכי שופרא דשטרא הוא. כלומר חוזק השטר ונוי [שלו] הוא. כלומר כדי שלא יצטרך לדיינים. והיכא שאמר המוכר זה השדה אני מוכר לך לבד מדקל פלוני, חזינן אי דיקלא טבא הוא, אם כן זה הדקל שייר לעצמו ומכר כל השאר. ואם גרוע הוא, י"ל הגרוע שייר כל שכן שאר החשובים, ולא קנה מן הדקלים כלום. ארעא ודיקלי, חזינן אי אית ליה דקלי יהיב ליה תרי דקלי. ואי לא, זבין תרי דקלי. ואי משעבדי פריק ליה תרי דקלי. זו השמועה כתבתיה בדרך הראשון בשער התשיעי בענין דבר שלא בא לעולם. והאומר ארעא בדקלא, אי אית בה דקלא קני, ואי לא, מקח טעות הוא וחוזר. אמר לו ארעא דדיקלא, אין לו דקלים, כי קרקע הראוי לדקלים אמר לו. והאומר קרקע אני מוכר לך לבד האילני, אם יש בו דקלים בלבד, שייר הדקלים. ואם יש בה גפנים לבד, שייר הגפנים. וכן הדין בשאר האילנות. אבל היו בשדה גפנים ודקלין, ואמר "לבד האילני", לא שייר [אלא הגפנים וכו'. ואם הדקלים שייר לא שייר] אלא כל דקל שעולין לו בחבל, והשאר הרי הוא של לוקח. ואם שאר האילנות הוא ששייר, לא שייר אלא כל שאין העול כובשו. וכל שהעול כובשו הרי הוא של לוקח, ובכלל השדה הוא נחשב, כדייני גולה דאמרי הכי באילנות. כדאמרינן ולא פליגי הא בדקלי הא באילני.
<h2>דף עא.</h2>
ותנן המוכר את השדה לא מכר את הבור ולא את הגת ולא את השובך בין חרבין בין ישובין. והילכך הואיל ונשארין למוכר צריך ליקח לו דרך מן הקונה ליכנס לתוכן כדברי ר"ע. ואם אמר המוכר אני מוכר לך השדה חוץ מאלו א"צ לקנות לו דרך. ואמרינן, בד"א דאין אלו ללוקח, במוכר, מפני שהיה לו ללוקח לפרש ולא פירש. אבל הנותן מתנה קנה הכל בין בשדה בין בבית בין בחצר בין בבית הבד. כללו של דבר, כל הנותן קרקע, קנה המקבל כל המחובר לה עד שיפרש. וכן האחין שחלקו וזכה אחד מהן בשדה, זכה בכולן. והמחזיק בנכסי הגר, החזיק בשדה זכה בכולן. והמקדיש את השדה הקדיש את כולן. וכתב רבינו יהוסף בן מיגש, דהא דאמרינן דבנותן מתנה והאחין שחלקו זכו בשדה זכו בכולן, דלא אמרו דנתן כולן, אלא כגון בור ודות ושובך וחרוב המורכב וגת, שהן בתוך השדה או בתוך הבית, שאע"פ שאינן בכלל המכירה ישנן בכלל המתנה. אבל מה שאינו בתוך הבית ולא בתוך השדה ולא בתוך החצר כגון יציע או חצר שלפנים ממנו, שאמרו שאינן בכלל המכירה, אף אינן בכלל המתנה, ולא זכו האחין שחלקו. וכתבו שהוא עיקר. וכתב הר"ם ז"ל פכ"ו דקנין, אין כל הדברים האלו וכיוצא בהן אמורים אלא במקום שאין שם מנהג ולא שמות ידועים לכל דבר, אבל במקום שנהגו שהמוכר כך וכך מוכר ה"ז מכור וסומכין על המנהג. וכן מקום שאין קוראין בית אלא לבית לבדו או שקורין בית לבית ולכל סביבותיה וכל שעל גביו, הולכין אחר לשון אנשי המקום. וכן הדין במוכר חצר או שדה או עיר או מטלטלין, בכל הולכין אחר השמות הערוכות בפי הכל. וזה עיקר גדול בדבר משא ומתן הולכין אחר לשון בני אדם באותו מקום ואחר המנהג. אבל במקום שאין שם מנהג ידוע ולא שמות ידועים מיוחדין אלא יש שקורין כך [ויש שקורין כך] עושין כמו שפירשו חכמים ע"כ.
וגרסינן התם פרק הבית, ההוא דא"ל הבו לפלניא ביתא דמחזקא מאה גולפי. פירוש מאה חביות. ואשתכח דמחזיק מאה ועשרים. ומסקנא דמאן דיהיב בעין יפה יהיב. וכן הלכתא. אמר רב הונא אע"ג דאמור רבנן הקונה שני אילנות בתוך שדה חבירו ה"ז לא קנה קרקע כלומר ואם מת או נקצץ אין לו כלום, מ"מ מכר קרקע ושייר אילנות לפניו יש למוכר קרקע. דאע"ג דאמר ר"ע המוכר בעין יפה מוכר ואינו משייר לו דרך, הני מילי גבי בור ודות דלא מכחשי בארעא. אבל גבי אילנות דמכחשי בארעא שיורי משייר. דאי לא, א"ל עקור אילנך שקול וזיל. ולאו דוקא שני אילנות, אלא אפילו אילן אחד, מהאי טעמא. ואמרינן דקמ"ל רב הונא דאפילו תרי, דאי מההיא דפרק חזקת הבתים [ל"ז ע"א] דאמרינן נמי פשיטא מכר קרקע ושייר אילנות לפניו יש לו קרקע וכו' הוה אמינא דוקא תלתא, קמ"ל רב הונא אפילו תרי. והיכא שמכר אילנות ושייר קרקע, קיימא לן כר"ע דמוכר בעין יפה מוכר.
<h2>דף פ:</h2>
גרסינן בהמוכר את הספינה, הלוקח אילן מחבירו לקוץ, מגביה מן הקרקע טפח וקוצץ, בתולת השקמה ג"ט, סדן השקמה ב"ט, ומשרש, לפי שאין גזעו מחליף.
<h2>דף פא.</h2>
ותנן בהאי פירקא, הקונה שני אילנות בתוך [שדה] של חבירו הרי [זה] לא קנה קרקע. והאי מתניתין אפילו רבי עקיבא מודה בה, דלאו בעין יפה תליא מילתא אלא כי בשני אילנות לא הוי קרקע טפילה. הגדילו לא ישפה. העולה מן הגזע שלו ומן השרשים של בעל הבית, ואם מתו אין לו קרקע. קנה שלשה קנה קרקע, הגדילו ישפה העולה מן השרשים שלו, ואם מתו יש לו קרקע. [פ"ב ע"א] וא"ר יוחנן הרואה פני החמה זהו מן הגזע ושאינו רואה פני החמה זהו מן השרשנים.
<h2>דף פב.</h2>
ועל מתניתין דקתני הגדילו שני אילנות לא ישפה אקשינן בגמרא, וליחוש דילמא מסקא ארעא שרטון, פירוש ויכסה העפר האמירין שגדלו ומיחזי כתלתא אילני ויאמר לו הקונה שלשה מכרת לי ויש לי קרקע. ומסקנא דא"ר יוחנן דאם הגדילו שני האילנות והוציאו שריגים ואמירין יקוץ. ומהא דאקשינן וליחוש דילמא מסקא ארעא שרטון, מדקדקין ומאי קושיא, שאם יאמר הקונה כן, יאמר לו המוכר נגלה העפר ונבדוק אם הן שנים או שלשה. אלא מהא שמעינן דשלשה אילנות דתנן שיש לו קרקע, אפילו הן שלשה היוצאין מאחד, קנה קרקע כאילו הן שלשה מפוזרין כשיעורן. והיינו דאסיקנא [פ"ג ע"א] דאפילו מכר לו שלשה בדי אילן יש לו קרקע.
שלשה, קנה קרקע, וכמה אמרי' ה"ז קנה תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו. ואמרינן ואותה מלא אורה וסלו אין אחד מהן רשאי לזורעו אלא מדעת חבירו.
<h2>דף פב:</h2>
והיכא שנחלקו המוכר והקונה, שאומר הקונה עד כאן היו מגיעים הענפים בשעת מכירה כמו שהם היום, והמוכר אומר לא כי, אלא (בארכו) [שנארכו] הבדין, על הלוקח להביא ראיה. זוהי דעת הרמב"ן ז"ל.
<h2>דף פג.</h2>
ואמרינן, [ע"ב] כיצד הן עומדין, שלשה האילנות, ואמרינן כשהיו עומדין כחצובה, כמו שלש רגלים ששופתין עליהם הקדרה, שהם שנים זה כנגד זה, והשלישי מכוון ביניהן ומרוחק מהן. [ו]הוא שיהיה [כל] אילן ואילן מארבע אמות המרוחק ועד שש עשרה. ומודד מן העיקר, מן הרחב של אילנות. אבל אם לא היו עומדים כענין זה, או שהיו מקורבים פחות מארבע ומרוחקים יותר על שש עשרה, או שמכר שנים בתוך שדהו ואחד על המצר, או שנים בתוך שלו ואחד בתוך של חבירו, או הפסיק בור אמת המים או ר"ה ביניהם, ה"ז אין לו קרקע, לפיכך לא קנה האילנות שביניהם ואם יבש האילן או נקצץ ילך לו.
ודעת רבינו יצחק הזקן ז"ל דשני אילנות אע"פ שאין להם קרקע, כמלא אורה וסלו יש להן ע"כ. ושלשה אילנות שאמרנו, בין זקנים בין נטיעות ילדות. והכי איבעיא לן, שלשה בדי אילן מאי, ואסיקנא דבכולהו קנה קרקע. (ועוד) [ועד] שש עשרה אמות דאמרינן, פירשו רבינו שמואל ורבינו חננאל ור"י בן מיגש עד ולא עד בכלל. ור"י הזקן פירש דלגבי קנייה שש עשרה כלמטה. כלומר עד ועד בכלל, מפני שהן מצומצמות. ולגבי כלאים שש עשרה ולמעלה, מפני שהן שוחקות.
